1ולא מאת המואבים. ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק. וא"ת ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא. וי"ל דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת, והתם כתיב צרור וגו', אלא ע"כ צ"ל משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים, א"כ ש"מ מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר, ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים, אם כן סתרי קראי אהדדי. ועל זה נקט הכא שני טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת היראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם, היינו לאחר שנתגיירו השתי פרידות, דעיקר הטעם הוא משום שתי פרידות וכו', וכיון שיצאו השתי פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור:2נתעברו על ריב לא להם. פי' נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם, ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל:3מפני ב' פרידות. פרידות פי' גוזלות. ואעפ"י שלא באה ממואב אלא אחת. י"ל דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לד"א דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל, כדפירש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש ד"א. ולד"א קשה היה לו להקב"ה לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחה של רות, ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב, ל"פ גם טעם ראשון:1אע"פ ששמע שמיתתו תלויה כו'. דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאל"כ וידבר משה ל"ל, דמסתמא כל מה שנצטוה אמר לישראל:2צדיקים. דלא הל"ל אנשים, דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה ופשיטא היו אנשים. אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים, לכך בפרשת שלח לך לא פירש רש"י על שלח לך אנשים צדיקים, דאיצטריך אנשים לגופי', ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים, דההוא אנשים יתירה הוא לפי שכתוב לעיל אנשים. והרא"ם פי' מדכתיב מאתכם וגו' והדבור הזה היה לאנשים מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו, א"כ אנשים דכתיב ל"ל:3כאילו עומד כו'. ר"ל למה לא כתיב נקמת ישראל:1לרבות שבט לוי. דה"א הואיל ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ גם לא יצאו לצבא, לכך צריך לרבות. וא"ת כיון דגם שבט לוי הולכין לצבא היו י"ג דהא חשיב אפרים ומנשה לכל הפקודים, ובקרא כתיב וימסרו וגו' אלף למטה שנים עשר אלף. והרא"ם תירץ דאפרים ומנשה לא נקראו ב' שבטים רק בדבר נחלת הארץ ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו לשני מטות, ופה שלא היה רק לנקמת ה' בלבד אינם נקראו אלא שבט א', עכ"ל. והאריכו בזה המפרשים ע"ש:1לא רצו ללכת עד שנמסרו ע"כ. דאל"כ ויקח משה שנים עשר אלף מבעי' ליה וגו':1מגיד שהי' פינחס שקול כנגד כולם. מדכתיב וישלח אותם משה למה חזר וכתב אותם ואת פינחס, אלא מגיד וכו':2ומפני מה הלך פינחס וגו'. בשלמא בלא זה הוה אמינא דהא דלא שלח את אלעזר משום חשיבתו של אלעזר שהי' שקול כנגד כולם, אבל עכשיו שפי' שגם פנחס היה שקול כנגד כולם א"כ למה שלח את פנחס וכו':3שהרג כזבי וכו' ד"א. ולהאי טעמא לחוד קשה דהא עיקר מצוה היה מה שהרג את זמרי ולא מה שהרג את כזבי, לכן אמר דבר אחר שהלך וכו'. ולפי ד"א קשה הא לטובה היה לו ליוסף מה שמכרוהו למצרים שהרי נעשה מלך שם לכן, אמר ד"א שהיה משוח מלחמה. ולהאי טעמא לחוד נמי קשה למה מפרש קרא שמו של פנחס שהיה משוח מלחמה במלחמה זו יותר מבמלחמה אחרת, ולכן צריך רש"י לכל הטעמים. נ"ל: ג"א נראה לי שאין כוונת המדרש הזה שבפנחס זכר להם מה שעשו מדין ליוסף כי גם אהבתם וגם שנאתם כבר אבדה ואין זכר להם, אלא כך פירושו כי אחר שראה משה שמכירת יוסף ע"י מדינים, ראה שמדינים מתנגדים היו ליוסף, שאילו לא כן לא היה מתגלגל ע"י מדינים מכירתו של יוסף, כי אין מגלגלין חובה לאדם אלא ע"י מי שהוא מתנגד לו ועל ידו בא לו חובה, והיה יוסף הפך למדין, זה היה גדור מאוד בערוה ומדינים הפקירו נשותיהן ובנותיהן בשביל ערוה כדי לזנות, והיינו דקאמר מזרע יוסף שפטפט ביצרו ומאחר שהוא פטפט ביצרו הוא הפך למדין, ויקבלו הם חובה שלהם ע"י פנחס שהוא מזרעו של יוסף שהיה גדור בערוה הפך למדינים:4זה הארון והציץ. משום דשניהם נקראו קדש דכתיב בפרשת במדבר סיני בסופו, ולא יבאו לראות כבלע את הקודש. וגבי ציץ כתיב בפרשת תצוה ועשית ציץ וגומר קודש לה':5ברשותו. דל"ת היאך יכול פנחס לישא כל זה בידו הארון והציץ והחצוצרות:1ליטול שכר כ"ד אלף. דקשה היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים שהרי בלעם מארם נהרים היה. אלא שהלך למדינים לבקש השכר, ולא אצל בלק, כי הם היו סרסורי העבירה. א"נ שמא היה שם באותו הזמן כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו: נח"י י"ל לפי ששמע שישראל באו לצרור את המדינים לפיכך הלך אצלם לעזרם וגם ליטול שכר, הא והא גרמא ואפשר שבשביל השכר לבד לא היה הולך ולפיכך לא הלך אצל בלק: והג"א תירץ דמואב לא היו חייבים לו בדין משום שהיו יכולין לומר מה שפסקנו לך שכר הרבה משום יראה עשינו, כדאיתא בפרק בתרא דב"ק הרי שהי' בורח מבית האסורים ואמר לאחד טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו שלא עשה אלא מחמת יראה ה"נ לא הוי לבלעם אלא שכרו והוי דבר מועט טורח הדבור והעצה שנתן להם, אבל מדין שלא היו יריאים והיו מבטיחים אותו על שכר הרבה צריכים הם לשלם לו שכרו משלם כמו שהתנו, כי מה שהי' ניחא למדין לא הי' ניחא למואב כי מה שעשו מואב עשו מחמת יראה אבל מדין עשה מחמת שנא' שהפקירו בנותיהן: והקצ"מ מתרץ כי איתא במדרש שצור הוא בלק וא"כ היה מחמשת מלכי מדין לכן הלך אצלו לבקש שכרו:2ומשיאן עצה רעה. דאל"כ איך הרגוהו והוא אינו מדיני, דא"ל משום שבסיבתו חטאו שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין שנאמר להם, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקב"ה:3שכרו משלם וכו'. יש לפרש משלם משלם ממש, ולא קפחוהו ר"ל לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרע שעשה להם. ויש לפרשו משלם, בסגול השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד, ר"ל משל האומות דהיינו חרב שנתנו לו, לפי שהוא תפס אומנותן של ישראל כו' כדפירש"י בסמוך:1טורני. וסרני היינו שרים ותרגומו טורני, ש"מ טורני פי' שרים, וטורני היינו טירותם, כלומר מקום מושב שרים: ולטעם אחרון לחוד קשה היה לכתוב טורנות. ולטעם ראשון קשה היה לו לכתוב נוטרותן, לכן פירש שני טעמים:1הוא ביזת מטלטלין. כדלקמן פרש"י על יתר הבז אשר בזזו, שהי' עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, שמשמע שנשארו בידם, ומטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום לה' כדכתיב ונקרב את קרבן ה' וגומר, וע"כ צ"ל דבז היינו מטלטלין שאינן של תכשיט. וכתב הרא"ם אבל לא ידעתי מנין לו זה, כי יותר נכון הל"ל שהוא כולל כל המטלטלין בכלל, מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח. ונראה דרש"י ג"כ ס"ל הא דכתיב את כל השלל שהוא כולל הכל בין של תכשיט ובין שאינו של תכשיט, אך רש"י רצה לתרץ הקרא דפעם קורא אותו שלל ופעם קורא אותו בז ולמה לא כתיב ויהי המלקוח יתר השלל אשר שללו וגו', אלא ע"כ צ"ל הכא דשלל הוא מטלטלין של תכשיט, ובז הוא מטלטלין שאינה של תכשיט:1ראויה להבעל. כגון בת ג' שנים ויום אחד, אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל:2אף על פי שלא נבעלה. דאל"כ הוי קראי סותי אהדדי, דכתיב וכל אשה יודעת איש, משמע דוקא גדולה שנבעלה, הא גדולה שלא נבעלה תחיו, וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו. והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, משמע דוקא קטנה שלא נבעלה, הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ,וא"כ קשי' רישא לסיפא. לכך הוכרח לפרש ראויה וכו':3שאם אני קורא כו' וכל הטף בנשים. וא"ת א"כ אמאי איצטרך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם, השתא אפילו אשה יודעת איש החיו, שאינה יודעת מיבעי', אלא לאו ש"מ מדאצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם, מכלל דאשה יודעת איש הרוגו. וי"ל דע"כ צריך לכתוב וכל הטף בנשים וכו' דאל"כ לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואעפ"י שלא נבעלה, או דלמא בנבעלה ממש, דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית, והרא"ם תירץ בע"א:4לכך נאמר הרוגו. ואם תאמר מ"מ ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא ל"ל. וי"ל דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא ה"א דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול היינו קטן, לכך נאמר ועתה הרגו מ"מ. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו, משמעות הכתוב היה מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי, וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודי' ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מק"ו להחיות, וה"א כיון שהיתה ראויה ליבעול ולא נבעלה מ"ה החיו, לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל. אבל טף דאין ראוי ליבעל אין להם זכות להחיות, מ"ה כתוב הרוגו להפסיק:1שלא יכנסו לעזרה. ר"ל הא טמא מת מותר ליכנס אפילו במחנה לויה ולמה אמר חנו מחוץ למחנה. ומתרץ דמחנה מיירי בעזרה:2שהכלי מטמא כו' כאלו נוגע במת עצמו. ר"ל דכל הורג נפש משמע אעפ"י שלא נגע בו ואם זרקו בו חץ והרגו או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה למה יהא טמא אותו איש:3שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלות. וא"ת והא גבי מגע גם כן כתיב אדם, בפ' חקת דכתיב, כל הנוגע במת בנפש האדם, ועיין בב"ק דף ל"ח בתוספות תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים ג"כ נקראו אדם:4וצריכין הזאה. מקרא זה אף לדורות נאמר וכן כל הפרשה של גיעול כלים:1להביא כלי הקרנים. ר"ל לל"ל וכל מעשה עזים, הא כתיב וכל כלי עור:1תלה ההוראה ברבו. פי' שלא הל"ל ששמע מרבו אלא הל"ל סתם, שהרי כל התורה נתנה על ידי משה. אלא לומר דבר בשם אומרו כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:1לבשל בו כלום. ר"ל וכי בשביל שהאומן עושה כלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש. ל"פ ובשל בו, והוי מקרא קצר, דהל"ל וכל אשר יבא באש לבשל בו:2לטהרו מטומאת מת. ומלת נדה מגזירת וידו אבן בי, אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה, מים הראוין לטבילת נדה, ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי, קרא הפי' הראשון לפי פשוטו, ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה, דהיינו מ' סאין, אותם מים ראוין לכל הטמאים, והי' לו לומר במי טמא יתחטא, אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו':3מטבילו ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה ולא אמר ל' הבאה, כמו במים יובא וטמא עד הערב. י"ל מפני שאמר לעיל דתעבירו באש שאין פירוש מלשון העברה אלא לשון הבאה באש, ה"ה תעבירו דהכא פי' נמי לשון הבאה, והוא טבילה. וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה, כדכתיב אך את הזהב וכו':1קח את החשבון. פי' קבל כמו לא תשא שמע שוא ולא ל' הרמה כמו ישא פרעה את ראשך. ופי' ראש סך חשבון כמו כי תשא את ראש, ונקרא הסך ראש מפני שמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש איגרת הפרטים:1חציו לאלו. ר"ל לפי מה שכתוב בקרא משמע תופסי המלחמה יעמדו בצד זה ושאר כל העדה יעמדו בצד שני ובין אלו שתי המחנות תחלקהו, וא"כ מה טעם יש בדבר. וגם לא מפרש הקרא למי יתן החלקים. ומתרץ ה"ק קרא, יתן חציו לאלו וחציו לאלו:1לעדה והוציאם להם וכו'. ר"ל מה שכתוב בקרא אשר חצה משה מן האנשים הצובאים, משמע שחילק גוף האנשים וכי אפשר זה. ועוד קשה למה לא מפרש הקרא למי נתן משה החלוקה ועל זה פי' לעדה. ר"ל שנתן לעדה, והוציאם להן מן האנשים הצובאים ולא מגופן והוי מקרא קצר:1כך וכך. לא שבא להודיענו מספר המחצה כמה הוא, שזה נלמד ממחצית תופשי מלחמה. אלא הכתוב נמשך עד ויקח משה וגו', שממחצית לקח אחד מן החמשים ונתן ללוים. ועוד דאל"כ ומחצית מבעי ליה דממחצית מורה שר"ל שממחצית לקח מה שלקח:1לכפר כו' של בנות מדין. וא"ת והלא הותר להם יפת תואר, וי"ל דלא הותר להם אלא לאחר ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו, וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת ע"א. מצאתי. ול"נ הא דהותר להם יפת תואר דוקא במלחמת הרשות, אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה, וישראל לא ידעו זה מתחלה אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה, וא"כ באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין: קצ"מ ולע"ד אין צורך שגם שם ארז"ל שדברה התורה כנגד היצר הרע וקראו אותה בשר תמותה שחוטה, לא שהותרה היתר גמור ושומר נפשו ירחק ממנה, וזה פשוטו:
